הציור של דנה בראון

"… והוא משכיל לשום את הספרים אחד אל אחד לצבעיהם: את הכרכים הלבנים הוא שם ליד האדומים, את הצהובים – ליד השחורים, את הכחולים ליד הלבנים, אשר יראה הרואה אותם מרחוק והמראה נחמד לעיניים: ויש אשר ישנה מקומותיהם, והיתה לו העבודה הזאת לעונג ולשעשועים."

מתוך הלב מאת אדמונדו ד'אמיצ'יס, תרגם מ. מבש"ן, הוצאת א.י. שטיבל, ורשה תרפ"ג

הציור של דנה הוא ציור תמים. הוא לא אכל מפרי הדעת ואין הוא מתבושש. את אמנות הציור דנה מכירה ממה שעינה טעמה – והיא טעמה הרבה. אולם דומה שהיא מסתפקת בכך שהיא יודעת לאהוב ציור, ואין היא מחפשת לאהבותיה טעמים בנוסחאות, בתיאוריה. אינסטינקטיבית היא אוהבת או דוחה, ללא דעות קדומות, ללא חשדות אפריוריות.

היא פועלת מתוך נחיצות, מתוך שני דחפים שבה שאינם יכולים האחד בלעדי השני: נכנה את הראשון יצר הפיוט ואת השני – יצר הדיוק. שניהם כרוכים אצלה זה בזה, וכמו בשירה וכמו במוסיקה בשילוב שביניהם תלויה התכלית: בהתאמה (למען הדיוק אצטט את הגדרת המושג אצל אבן-שושן: "הקבלת דבר לדבר, הבאה לידי תאום: התאמת הצבעים שבציור" וכו').

מצב ההלימות (אבן-שושן: "מצב של דבר ההולם דבר אחר") הוא תכליתה של העבודה, מצבה המיוחל. דנה בונה את ההלימות "שלה" באינטואיציה מוחלטת – באשר לבחירת הצבעים אחד לאחד – ובתשוקת דיוק שאינה פחות מוחלטת – באשר לזימונם על פני השטח, לצירופם ולהתנסחותם המאוזנת בצורה. כך אפשר לומר שהאחידות בצורה אצלה היא הרמוניה ("התאמה, מזיגה נאה") המיוסדת על קורלציה ("יחס-גומלין, קשר הגיוני וצמוד בין שני גדלים משתנים, תלות של שני מושגים זה בזה").

אני שואל את דנה איך היא בוחרת את הצבע הראשון: "בעשר או חמש עשרה השנים הראשונות באופן אקראי, ומאמצע שנות השמונים אני מתחילה עם צבע בהיר".

היא החלה לצייר, לפי מיטב זכרונה, ב-1974. היא אומרת שלא למדה ציור. מאידך גיסא ראיתי רישומי עפרון ספורים שלה, "מהימים ההם", המציגים באורח בלתי צפוי מידה שווה של דיוק וחדות.

היא אוהבת צבעים מאוד מסוימים ויש לה, בפירוש, "פאליטה" משלה. לפנים, כשעשתה כמה ציורים בשמן, היא ערבבה אותם – על הפאליטה. ואילו בצבעי הפסטל, שהם הכלי העיקרי שלה מאז אמצע שנות השבעים, היא נמנעת מכך, לרוב, ומעדיפה להשתמש בגון המסוים שמספק לה ההיצע האין-סופי כמעט של גוונים ובני-גוונים שביצור הצבעים התעשייתי.

לצבעים האהובים עליה נתן היצרן שמות "פרטיים", הממחישים בהצלחה פחותה או יתרה את זהותם. דנה משחזרת אותם לעיני: החל מאמצע שנות השבעים ועד תחילת שנות השמונים היו אלה צבעים עזים – יחסית – ששמותיהם כחול חיוור, ירוק ברקת, תכלכל, ירוק עמוק, שחור ספיה, אדום, ארגמן, ורוד, סגול-חציל, צהוב תמידי, כתום-צהוב, ירוק-צהוב… ומאמצע שנות השמונים ואילך שמותיהם הם כתום חיוור, צהוב נאפולי, צהוב זוהר, טורקיז ירוק, סגול-אדמדם, ירוק חיוור, חום-זית, שחור, אפור ירקרק, אפור ורדרד, כחול ארגמני…

דנה אוהבת, מאז ומתמיד, בעיקר ציירים שצבעיהם עזים, "חיים". היא מציינת בהקשר זה את ציורו עז הצבעים של אלן דיווי שראתה באוספם של הוריה בילדותה. היא אוהבת את קירכנר, קנדינסקי וסוניה דלוניי, את מאטיס ופיקאסו, ציירים בני המחצית השניה של המאה שעברה, כמו ניקולה דה-סטאל, לארי ריוורס, ריצ'רד דיבנקורן, וציירים ישראליים כמו אורי רייזמן, לאה ניקל ויחזקאל שטרייכמן.

צבעיה שלה אינם עזים כצבעי האקספרסיוניסטים שהיא אוהבת. הם אינם צבעים "חיים" (איננו ערים לעובדה שהצבעים "החיים" של הפובים היו צבעים "לא מבושלים"…). כמו אצלם הם קודמים לצורה. מגע הפסטל על הנייר הוא מגע ישיר – כמו אצלם מגע הצבע הנלחץ מן השפופרת במישרין על הבד. כאן נגמר הדמיון. אצלה הגוון חשוב, קובע. ראו למשל את השחור, שלפנים היה שחור הספיה והיום הוא שחור טהור-כביכול. (אני נזכר שכל דפס יודע שלשחור ישנם עשרות גוונים). והרי השחור היה "הצבע" של ציורי דודה איקה בראון המנוח, האהובים עליה מאז ומתמיד. אבל השחור הוא בחינת יוצא-דופן בציוריה: "לפעמים אני עוטפת בו את הצורה, הוא כאילו מגונן עליה; על הצורה שהיא אינטימית, כמו רחם".

דנה יודעת, יותר נכון חשה את האמת שניסח קנדינסקי, מן הציירים האהובים עליה, בדברו על הלימוד האנליטי של היסודות: "בתחילה הצבע, שהינו קל יותר לגישה, לאחר מכן הצורה".

אני שואל: "איך את ממשיכה ובוחרת את הצבעים?" – "כמו שבוחרים פרי בקערת פרות: אני שולחת את היד ולא מייד בוחרת".

ואשר לצורה, דנה מטיבה לתאר את ניסיונותיה ביצירתה: "בשתים עשרה השנים הראשונות ציירתי על כל השטח. מ- 75-78 התחלתי, כמעט שלא במודע, להשאיר את הרקע כ"חלל נגאטיבי". אל החלל הריק, הלבן, אני מתייחסת בפרוש כאל חלק מהציור. החללים הם חלק מהצורה". דנה מדברת גם על "צורות שפועלות בתוך עצמן" (ואולי אמרה: "מתוך עצמן"?).

הצורות, היא מראה לי, תמיד מעוגלות – "ההיפך מסימטריות. רק לעתים, בלי כמעט לחוש, יצאו להן צורות חדות".

מאטיס, אמן אחר שדנה אוהבת, כתב בהתייחסו לתקופתו הפוביסטית: "האמן, שכל הטכניקות של העבר ושל ימינו לוחצות עליו מכל עבר, שאל אז את עצמו 'מה אני רוצה?' זו הייתה המועקה השולטת בפוביזם. [אולם] האמן, משהוא יוצא מבפנים, מתוך תוכו, ומניח בפשטות שלושה כתמים של צבע, מתחיל להשתחרר מהמגבלות הללו".

דנה יוצאת מתוך תוכה, כפי שציינו בראשית דברינו, בלא שאילוצי "הטכניקות של העבר ושל ימינו" ילחצו עליה.

אני שואל: "האם את חולמת על צבעים?"

דנה משיבה: "אני גם חולמת על צבעים וגם חולמת בצבעים".